פסק-דין בתיק ת"א 3006/01

1.         התובע הוא היורש היחיד על פי צו ירושה של בית הדין הכנסייתי, של המנוחה תריז נעמה סאלם אלג'אברי לולו (להלן - המנוחה), שנפטרה ביום 30.5.95. תביעתו התייחסה תחילה לזכויות המנוחה לפיצוי לפי החוק לנכסי נפקדים (פיצויים), תשל"ג-1973 (להלן - החוק), בגין חלקת אדמה הנמצאת בנצרת (חלקה 21 גוש 16525, נצרת, להלן - הנכס). ואולם, לאחר מכן תוקן כתב התביעה, באופן שהסעד הראשי המבוקש בו הוא שחרור הנכס.

2.         תיקון כתב התביעה נעשה לאור הסכמה שהושגה בבית המשפט העליון, שבגדרה בוטל בהסכמה פסק הדין שניתן בתיק זה ע"י כב' השופט ח. בן עמי, שבו נדחתה התביעה. על פי המוסכם, הדיון הוחזר לבית משפט זה. כמו כן, הותר לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן, בו יהא ראשי לתבוע הן את השבת הנכס והן, לחלופין, לתבוע פיצויים בגינו. נקבע גם כי, התובע יהיה רשאי לפנות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בבקשה לשחרר את הנכס.

3.         הנתבעים טוענים, בין השאר, כי חלף הזמן שבגדרו ניתן היה לתבוע פיצוי, לאור סעיף 4 לחוק, הקובע כי התביעה תוגש תוך 15 שנים מיום תחילת החוק  -

"התביעה לפיצויים תוגש מטעם התובע למי ששר האוצר מינהו לכך (להלן - הממונה) בדרך ובצורה שנקבעו בתקנות, לא יאוחר מתום חמש-עשרה שנים מיום תחילת חוק זה, או לא יאוחר מתום שנתיים מיום היותו לתושב אם היה לתושב לאחר תחילת חוק זה, הכל לפי המאוחר יותר".

            בנוסף, סעיף 18 לחוק קובע -

"מיום תחילתו של חוק זה לא תישמע שום תביעה של נפקד לזכות בנכס או לשחרור נכס על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950..., אלא לפי חוק זה".

            על פי טיעון הנתבעים, המועד האחרון לתביעה חלף בשנת 1988.

4.         כאמור, בכתב התביעה המתוקן העמיד ב"כ התובע את סעד שחרור הנכס בראש סעדיו המבוקשים. משהוגבלה בסעיף 18 לחוק, כמובא לעיל, זכות התביעה לאופן הקבוע בחוק המאוחר יותר, מתבקשת השאלה מה נקבע בחוק זה לענין השחרור. התשובה לכך היא פשוטה - לא נקבעה בחוק הוראה כלשהי לענין השחרור. האם לאחר החוק עומדת לתובע זכות לשחרור הנכס? בבג"צ 721/79, מיכאיל ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, כתבה כב' השופטת בן פורת, לאחר שהציגה את סעיף 18 לחוק: "הזכות היחידה לפי חוק זה היא - לתבוע פיצויים בלבד". מדברים אלה ניתן ללמוד כי, הזכות לפיצוי היא הזכות היחידה העומדת לאחר החוק. לאותה מסקנה, ראו גם ת"א 458/00 (מחוזי חיפה), עסמאת בהא ואח' נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, סעיף 22 לפסק הדין. ברי, עם זאת, שאין בכך כדי למנוע פניה, לפנים משורת הדין, לאפוטרופוס לשחרר את הנכס גופו. ואולם, אין מדובר במקרה זה בזכות של התובע, שיש בידו לחייב מימושה בערכאות. סעיף 28 לחוק לנכסי נפקדים, תש"י-1950, קובע כי האפוטרופוס רשאי " לפי שיקול דעתו בלבד, אך בהתחשב עם הוראות סעיף 29, לשחרר נכס מוקנה" (סעיף 29 קובע כי הממונה לא ישתמש בסמכותו האמורה אלא אם באה לפניו המלצה של ועדה מיוחדת).

            בנסיבות אלו, אני רואה מקום לעסוק כאן בנושא הזכות לפיצוי בלבד, ולו מן הטעם שזו הזכות היחידה העומדת לתובע לאחר החוק.

            אוסיף כי, ב"כ התובע כלל אינו מתעכב בסיכומיו על הזכות לשחרור הנכס, ואין לדעת מהסיכומים מכח מה הוא תובע את השחרור. גם סיכומי הנתבעים לא עסקו בסוגיה זו. בעיקרו של דבר, סיכומיו של התובע עוסקים בסוגיית ההתיישנות, ומהם עולה כי מאחר שלא קיימת התיישנות, יש לשחרר את הנכס. מכל מקום, ממילא מכח ס' 18 לחוק, יש ביד התובע לעמוד על זכות לפיצוי בגין הנכס, ולא על זכות לשחרור הנכס.

5.         התובע סבור שלא חלה לגבי עניינו מגבלת הזמן הקבועה בס' 4, מהטעם שאמו היתה חולת נפש בזמן הרלוונטי. הנתבעים אינם מקבלים טענה זו גם במישור העובדתי, וטוענים כי בחלק מהזמן, למצער, היתה האם במצב נפשי טוב, בו היה בידה אף לטפל בענייניה, ובכלל זה להגיש תביעה לפיצוי. קיימת, אפוא, מחלוקת בענין מצבה הנפשי של האם בתקופה הרלוונטית, ואולם, קודם שאפנה לדון בה, עלי לברר אם הוכחת מחלת הנפש תועיל לתובע, לפי שהנתבעים גם טוענים כי עובדה זו אינה רלוונטית כלל, מאחר שעל פי ס' 4 לחוק, פקעה כל זכות שהיתה למנוחה בשנת 1988, וההוראה המאפשרת הארכת התקופה מכח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אינה חלה.

6.         ב"כ הנתבעים מטעים כי, פנייתו של התובע לממונה על פי החוק, היתה פניה לשחרור הנכס ולא למתן פיצוי כספי, ונעשתה רק בשנת 1998, ולכן, לדידו,  מתבקשת המסקנה כי התובע לא פעל במסלול הקבוע בחוק, שלפיו התביעה לפיצוי אמורה להיות מוגשת לממונה (מי ששר האוצר מינהו לכך), ופניה כזו, לענין הפיצוי, טרם נעשתה. על פי טענה זו, במצב דברים זה - בית משפט זה נעדר סמכות לדון בענין, לפי שסמכותו לדון ב"כל מחלוקת לענין החלטת הממונה בדבר הזכות לפיצויים או בדבר שיעורם".

            לענין האיחור טוען ב"כ התובע כי, המועד הוארך בהסכמה שהגיעו אליה הצדדים בבית המשפט העליון, כאשר הוסכם שהתובע יהיה גם רשאי לפנות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בבקשה לשחרר את הקרקע, ולענין הסמכות טוען ב"כ התובע כי ב"כ הנתבעים וויתר מפורשות על טענת חוסר הסמכות - בשם זה כונתה הטענה האמורה בכתב ההגנה - בישיבת יום 10.3.04. אכן, כך נרשם מפורשות בפרוטוקול. דא עקא - ואפשר שהייתי צריכה לתת על כך את הדעת קודם לכן - שלא מצויה לפני החלטה מנומקת של הממונה על פי ס' 8 לחוק, האמורה להינתן לאחר קבלת המלצת ועדה מייעצת בראשות שופט שלום. לכן, אין בידי לקיים את הפונקציה הערעורית כדבעי. לא ניתן לדלג על השלב הראשון, המהווה בסיס להפעלת סמכותי.. על התובע לפנות בתביעה הראויה קודם כל לממונה, ואם לא יקבל מבוקשו תהא מסורה לבית המשפט המחוזי סמכות לבחון את החלטת הממונה. הסכמת הנתבעים לדלג על שלב הפניה לממונה, יהיו טעמיה אשר יהיו, אין בה כדי לרפא פגם זה.

בענין השלב הראשון, יש מקום להבהיר כי, הפניה היחידה שנעשתה לנתבע מס' 1 היתה פניה לשחרור הנכס. זו נבדקה לגופה, חרף האיחור הנטען בזמן הגשתה, ונתבע 1 החליט, בסופו של יום, לדחותה, בציינו כי היא חורגת מהוראות חוק נכסי נפקדים (פיצויים). ברם, לא עמדה לפניו פניה כחוק לענין הפיצוי. יתר על כן, ממכתב האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מר יחזקאל שמש, מיום 29.12.98 - שצורף לכתב התביעה המקורי - לא עולה כי קוימה הפרוצדורה הקבועה בחוק בענין הועדה המייעצת, אלא נראה כי המכתב נכתב על דעת כותבו בלבד. עולה מהמכתב גם כי הוא מתייחס לשחרור הנכס, ולפיו האפוטרופוס סבר שאין בידו להכיר בזכות לשחרור הנכס. כאמור, לא בזכות זו מדובר כאן. לכן, איני רואה מנוס מהפניית התובע להליך הקבוע בסעיף 4 לחוק, ומהקביעה כי בהעדר הליך קודם כדין לפני הממונה, הפניה לבית משפט זה מוקדמת מדי.

7.         בנסיבות אלו, אני רואה לנכון להסתפק כאן בהתייחסות לשתי שאלות מרכזיות שהעמידו הצדדים לפני, והן שאלת ההתיישנות ושאלת מחלת הנפש הקשורה בה. אני רואה טעם לדון בשאלות אלו גם כדי לברר אם יש ביד התובע להגיש את התביעה לדמי פיצוי לממונה בשלב זה, דהיינו, זמן רב לאחר עבור 15 שנים ממועד קבלת החוק, וכדי שהדיון לפני יקדם את הנושא, והזמן שהוקדש לא ירד לטמיון. אוסיף כי, לאחר שגם הנתבעים הסכימו לקיים הדיון לפני, נראה כי למצער יקבלו את ההכרעה שתצא מתחת ידי בעניינים שהותרתי בידי להכרעה. מבחינת הבסיס לסמכות להחליט בשאלות אלו, יצויין כי בכתב התביעה התבקש, כאמור, סעד שחרור הנכס (שלגביו ניתנה לכאורה החלטה בשלב הראשון), והשאלות שהועלו רלוונטיות גם לסעד זה.

8.         ס' 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1959, (להלן - חוק ההתיישנות), קובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות, לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי. הוראה זו היא כללית, והיא חלה לכאורה, כעולה מתחום התפרשותו של חוק ההתיישנות על פי לשונו בסעיף 2, לגבי "תביעה לקיים זכות כל שהיא". ברם, הנתבעים טוענים כי הוראה זו אינה רלוונטית, כי בסעיף 4 לחוק ענין לנו עם הוראה הקוצבת מועד אחרון לתביעה, אשר לאחריו פוקעות הזכויות ואינן ניתנות עוד למימוש. לשון אחר, בסעיף 4 מדובר בהתיישנות מהותית ולא בהתיישנות הדיונית, שחוק ההתיישנות עוסק בה. יצוין כי, ב"כ הנתבעים לא תמך טענתו זו בפסיקה,  ממנה ניתן ללמוד כי בסעיף 4 לחוק מדובר בהתיישנות מהותית, וגם לא הסביר מדוע לשיטתו אין ליתר הוראותיו של חוק ההתיישנות נפקות, אף אם מדובר בהתיישנות מהותית (הדיון להלן יראה כי תוצאה כזו אינה הכרחית). ניתן היה לצפות שכאשר מדובר בטענה כה חשובה, לשיטת הנתבעים, המביאה לדחיית התביעה, תלווה הטענה בפסיקה ובניתוח משפטי הולם, והבירור המשפטי הנדרש לא יושאר לעשייתו של בית המשפט.

9.         חוק ההתיישנות קובע כי תביעה לכל זכות נתונה להתיישנות, שבעקבותיה "לא יזדקק בית המשפט לתובענה", אך סעיף 2 מבהיר בסיפא "אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". בשל האמור בסיפא, נחשבת ההתיישנות שקובע החוק להתיישנות "דיונית" בלבד, בעוד שב"התיישנות מהותית", מדובר בפקיעת הזכות עצמה. ההתיישנות המהותית מפקיעה את הזכות, ולא רק חוסמת את האפשרות דיונית לתבוע על פיה. ראו: ע"א 6260/97, פולסקה מורסקה נ' בנק נשיונל דה פריס - ניו יורק, פ"ד נז(5) 193, 219. ענייננו בקביעת מועד אחרון לתביעה. ויוטעם כי, גם קביעה כזו נקראת בפסיקה "תקופת התיישנות" (ראו דברי כב' השופט בך בד"נ 36/84, טייכנר ואח' נ' אייר פרנס, הנזכר לעיל, בעמ' 644).